או...טו...טו...נומיה בחינוך

להתחיל ב"קטן" ובאופן בטוח – לנסות עם מי שסיכויי ההצלחה שלו מסתמנים כגבוהים יותר ומשם לשתף בשלבים את ה"אחרים"... התובנות ב"שיטת המניפה" נדמות לקטר המוביל את הקרונות, שבסופו של תהליך יגיעו חלקם אל היעד. אליה וקוץ בה: הקטר יהיה כמעט תמיד הקטר ואותם קרונות שלא נשרו בדרך, הם יוותרו לרוב, הנגררים. כנראה...

​

תכניות רבות ומגוונות מציעה המערכת, מהן פנימיות ומהן חיצוניות, מהן לפרטים וקבוצות ומהן לבתי ספר ואף ישובים שלמים. חלקן של התכניות מתחילות כפיילוט, שלאחריו יוחלט האם להמשיך בהן ובאיזו מתכונת, אחרות מאתרות אוכלוסיות מיוחדות, כגון אוכלוסיות ותיקות או מצטיינות כאלה ואחרות, במטרה לשלבן במערכת או לקדם בתוכה תהליכים ותכניות. מעבר לחכמה שבדיעבד, ממנה ניתן ללמוד האם אותה אוכלוסיית ותיקים או מצטיינים אכן באה לביטוי מיטבי יחסי גם בעבודה עצמה, טמון כאן מסר גלוי לחלוטין הנוגע ל"שווים" ול"שווים יותר" על פי קריטריונים מאוד מסוימים. עד כמה חלוקה תחרותית זו תורמת? מהו המסר שלה ביחס לכלל המורים? אילו תהליכים היא מזמנת לחדרי המורים?

​

תהליך איתור תחרותי זה מייחד את אותם עובדי הוראה כמובילים, ומגדיר את התאמתם למשימה מסוימת.  בה בעת הוא יוצר בידול, בהיבטים רבים כגון: הקצאת משאבים ושיטות עבודה, הפוגע בתהליכים החשובים העשויים להתקיים באופן טבעי.

  

ולמה הדבר דומה? בתי החליטה להזמין תומכת לידה ללידת בנה. בהגיע המועד, הודיעו לתומכת, הזעיקו סבתה ודודה ונסעו לבית היולדות... פעמיים שפניתי לצוות במקום שייגשו לראות את היולדת, אמרו: אה... היא "מסודרת" יש לה תומכת לידה פרטית...משהחלה כבר הלידה והגיעו האחיות, הסתבר כי התומכת מאחרת וטרם הגיעה, הלידה כבר החלה, ואף הזמן לקבלת זריקת אפידורל חלף עבר לו...

​

זה לא שהצוות במקום היה פחות איכותי או פחות אחראי, התקיים כאן כנראה סוג של תהליך שבו אם יש מישהו אחראי – האחרים פטורים...

​

וכך, במערכת חינוכית שבה הולכים ומתרבים דירוגים של איכות ומתרבים תפקידים  והגדרות לתחומי אחריות ספציפיים - פוטרים כל אלה את האחרים מאחריות ויותר מכך: מונעים מצבים ותהליכים טבעיים של שיתופי פעולה, עבודה איכותית, תרומה ותחושה של ערך עבור כלל העוסקים במלאכה. בידול זה אינו מעודד את הביטוי העצמי, וכך נמצאים נפסדים חלק מעו"ה ויש בכך גם הפסד ברמה המערכתית. עושר אינו בהכרח יתרון, במיוחד לא בריבוי של תכניות ובידולים. 

​

אותן "ערכות העושר" כוללות אין ספור מנגנונים שמישהו מתכנן, מטמיע, מלווה, מנחה ומלמד, מעריך, בוחן וממשב – כל מה שלא ממש מחבב עשייה זו על עושייה, ומחייב הקצאת משאבים ניכרים למה שפחות חשוב והרבה פחות מקדם... מעבר להשקעה רבה מדי במשאבים כלכליים שכל מנגנון כזה צורך, יש כאן ויתור גדול מאוד בכל מה שעובדי ההוראה עצמם יכולים לתרום לכל אחד משלבי התהליך, בסבירות גבוהה להצלחה רבה יותר.

​

ויתור על ייחוד ה"אלופים" מחייב ויתור גם על שיטת המניפה, ופנייה שווה לכלל עו"ה. טמון בכך מסר עצום, והוא: כולם ראויים, מוכשרים וטובים... איש איש וקולו והתרומה הייחודית לו.

​

יש בגישה זו וויתור על הכתרת מלכת החינוך והזדמנות לאפשר לכל עו"ה לבטא את ה"מלכה" שבתוכה.

 

מומלץ לשקול גישה זו גם בהתייחס לאוכלוסיית הלומדים, ולבחון את היתרונות הטמונים בכך לכולם.

​