או...טו...טו...נומיה בחינוך

דיון נרחב מתקיים על מה להציע לשר/ת החינוך החדש/ה... מאות משפטי המלצה, גם כאלה שנאמרים כבר כמה וכמה עשורים, ובחלקם אף יושמו כך או אחרת, ועדיין נותרנו באותו המקום ואף דישדשנו  לאחור. בצד זה, יש וויב גדול של יזמות חינוכית הנובע בעיקר  מהמסד בעידוד נרחב של רשויות מקומיות, ובכך מסתמנת מגמה המציבה אותן במרכז קבלת ההחלטות.

נראה שמגמת התחזקות הרשויות המקומיות בענייני החינוך בתחומן, תמשיך ותתעצם. ההצלחה טמונה בעיקר במידת מרחב הפעולה העצמאי שיינתן למורות ולמורים בהיבטים של: להציע, ללמוד, להגדיר מה נכון, לבחור,  לפתח, ליישם ולערוך תהליכי משוב ובקרה איכותיים לתהליכים שלהם. זה נשמע אולי מרחיק לכת... אבל תחשבו  פינלנד... מה קרה כשנדרשו לחסוך במשאבים וניתקו את כבלי ההטמעה ההיררכית? אילו מעבדות חינוכיות צמחו שם? איך קרה שכל כך הרבה רצו להשתלב במערך עובדי ההוראה, מה שמקדם בדר"כ שיפור איכותי.

​

"איכותה של מערכת החינוך אינה יכולה לעלות על איכות מוריה" – האמנם?.. בהפניית הזרקור אל המורים במערכת שהשגייה רחוקים מלהרשים באיכותם, יש בכך כדי להציב אותם כאחראיים למצב העגום.  ואולי כדאי להציע את הביטוי: "איכותה של מערכת החינוך אינה יכולה לעלות על איכות המנהלים אותה במידת הקשב שלהם לצרכי מוסדות החינוך והיכולת שלהם לאפשר לסגלי ההוראה לבטא את כל מה שהם יודעים לעשות טוב מכולם" פחות קליט מהביטוי הקצר, אולי נכון ממנו?

​

ההיגד הישן מבטא תפיסה די נוכחת הטוענת, כי המורים אמורים לדעת מה שמלמדים אותם... כמעט רק מה שמלמדים אותם... וכך מתגבשים להם מנגנונים ותתי מנגנונים ותתי תתי מנגנונים של מלמדי מורים, כותבי תכניות, מפתחי מיזמים, מערכות הטמעה והמתנה המתוקה מכולן: הערכות, בקרות, משובים והמון, המון טפסים. המון. כל כך הרבה מנגנונים, כל כך הרבה משאבים שכבר הופכים ל"אבן ריחיים" על צוואר המורים, גם על הטובים שבהם... ויש הרבה.

​

הביטוי המוצע כאן, נותן בידי המנהלים והמורים את היכולת לעבוד, ופתאום מתגלה הקסם... מורים מצליחים להוכיח את היכולת המיטבית שלהם, באחריותיות גדולה, מתרבים שיתופי פעולה בתוך ומחוץ למוסדות החינוך, המורים חווים תחושת הגשמה וביטוי לייחודיות של כל אחד... כך מזדקף הגו בתחושת ערך אישי ומקצועי ואז מתגלגל הפלא ללומדים, למערכות יחסים עם הורים ועוד ועוד. 

​

כך גם ניכר צורך פוחת והולך במנגנונים רבים מדי.  יותר משאבים עשויים לזרום למקום החשוב באמת, משאבים בכח אדם (בזכות מי שיכולים להמיר את העסקתו במנגנון ולהשתלב בהוראה) ומשאבים כלכליים.

מודל הפאזל המוסדי  רואה את עובדי ההוראה כ"חוד החנית של המערכת" וכדי לבסס עוד את מעמדם הוא מקדם אותם כשותפים מובילים בכל צמתי העשייה החינוכית. חשיבותה ללא שיעור של "תבונת העשייה" שלהם הנובעת מידע נרכש באמצעות ניסיון יומיומי, היא נקודת המוצא לעשייה החינוכית על כל שלביה. עובדי ההוראה הם הבסיס הרחב של מערכת החינוך, הם המסד שבלעדיו אין פירמידה – הם השחקן הראשי, וככזה חשוב לאפשר להם להתבטא ולפעול.

מודל הפאזל המוסדי  מוצע כפלטפורמה המאפשרת לכל מורות ומורי בית הספר להציע, לכוון, ללמוד וליישם תכניות ונושאים בעלי משמעות וערך בסביבה החינוכית בה הם פועלים - הוא פועל יוצא של כל מה שמייצגת האוטונומיה בחינוך

זו הזדמנות להציב את מורות ומורי מוסדות החינוך במרכז העשייה החינוכית כמחוללי שינוי מערכתי. 

​

הנעת התהליך מזמינה את המורים לעסוק בהשאלה הבאה:

​

מה חשוב לך לקדם בסביבה החינוכית?

​

ואם נחזור לרישא, להמלצות לשר החדש עם כניסתו ללשכה, ממליצה לטמון עמוק במגירה את המנטרות שהביאונו עד הלום. במקומן, הציגו תכנית מוגדרת ברלוונטיות שלה, ביתרונותיה, בשיתופי הפעולה שהיא מציעה, בייחודיות ובמידת ההשפעה שלה. ככל שתהיו שלמים עם התכנית ומשוכנעים באיכותה, כך תגבר האסרטיביות המקצועית שלכן ושלכם בהגדרת המשאבים הנדרשים. 

כך עובדים - מהלך התכנית